זו שאלה שרבים שואלים בשלב כזה או אחר בחיים.
בתקופה האחרונה אני נחשפת רבות לשאלה הזו ושומעת תשובות מסוגים שונים. אף אחד לא יכול לומר מהו אושר באופן אבסולוטי. בסופו של דבר זהו עניין יחסי. כל אחד והאושר שלו.
אחד יהיה מאושר כי יש לו המון כסף, אחר - אהבה, השלישי - הגשים את עצמו , הרביעי אישר את עצמו ונרגע, החמישי הוליד ילדים בלונדינים מתוקים, לפסיכולוגים יש תשובות משלהם, לפילוסופים גם שלא לדבר על אנשי הדת. אז הנה זו שלי. גם לי יש תשובה שהיא נכונה לי.
מה שעושה אותי מאושרת ואני בטוחה (כמו כולם) שזה יגרום אושר גם לאחרים, זה משהו אחר לגמרי ובמשפט בוטה אומר זאת ככה. כשאפסיק לחשוב על עצמי ואתחיל לראות את האחר שלידי וגם אתחבר אליו היטב...רוב הסיכויים שאהיה מאושרת. אראה אותו מאושר וזה יגרום לי אושר.
כן, זה החיבור, זו הרגשת השייכות, זו ההתבוננות באחר, בכוונותיו הטובות, בביצועיו, בקשיים שלו, ברגשות שלו, בהצלחות שלו, בלבטים, ברגישויות... ואם אני מתייחסת לכל אלה אצל האחר וגם משתתפת בחייו, יוצרת דו שיח, שיתוף פעולה, שיתוף רגשות, רוב הסיכויים שחיי יתמלאו במימדי חיים חדשים, ברעיונות, בהצעות, בשמחות, בהומור, באפשרויות, ורוב הסיכויים שאוכל להרגיש שייכת, מועילה ומאושרת גם.
ההוכחה שלי לתאוריה הזו היא אנחנו. החיים. אם נתבונן לעומק, זה ממילא מה שאנחנו עושים כל הזמן. אנחנו מתחברים זה לזה ללא הרף. עם בני משפחה, עם חברים, שכנים, עמיתים...אנחנו גם יולדים ומולידים אנשים חדשים להתחבר אליהם ולהשפיע על חייהם. אז איך זה שמצד אחד אנחנו מתאמצים להתחבר, מצד שני - אנחנו מחפשים בדידות? מסתתרים מאחורי המחשב, המסך, הוואטסטפ והפייסבוק? רבים או שותקים או מתעלמים?
כאן התשובה מורכבת. אם נתייחס לכל הדיגיטציה הזו כמכשירים שיוצרים חיבור, לא תהיה לנו בעיה. העניין הוא שהחיבור הזה הוא לא בדיוק החיבור העמוק שאנחנו זקוקים לו. הוא רק התחלה של חיבור. אופציה של חיבור. ממנו אפשר להמשיך הלאה לחיבור אנושי שיהיה טוב , או לא טוב.
באתר הכרויות יש אופציה להכיר בן זוג אך צריך לפגוש אותו באמת כדי להתחבר אליו ולגעת בו, או כדי לדחותו. וזו רק דוגמה אחת.
נעזוב את החיבור השטחי והנוח של הדיגיטציה ונחזור לחיבורים האנושיים.
נשארת השאלה - אם כך, מדוע איננו מתחברים יותר? מדוע אנחנו חסרי אימון זה לזה? מדוע אנחנו לא סומכים באמת? לא עושים פעולות כדי להכיר. מדוע אנחנו רבים, נעלבים, מתרחקים כשבעצם אנחנו רוצים להתחבר?
זה כמו הביצה והתרנגולת. בימים של מלחמה למשל, אנחנו מחוברים מאד...המרכז שמארח את הילדים וההורים מהצפון או מהדרום הוא הוכחה לכך. הקשרים הנפלאים שנוצרים בגלל ״כוח עליון״ , מוכיחים את חשיבות ההתחברות ביננו ואת העובדה שהיא אפשרית וחשובה .
אני חושבת שהתשובה מתחלקת לשניים. אנחנו נתחבר בקלות והיטב בשני מצבים.
מצב של כוח עליון או כשנרכוש מודעות פשוטה לצורך החיבור. אם קראתם את הפוסט הזה ובא לכם לנסות..נסו איזו התחברות פשוטה עם מישהו . תיזמו אותה, במודע. לא בכאילו ולא ״בלי כוונה״. בכוונה מלאה. ואז, תגידו לי איך זה מרגיש לכם.
ואם אינכם יודעים איך עושים את זה בקלות, כי שכחתם, כי אינכם מיומנים די, בואו לאחד הקורסים שלי, או שתעקבו אחרי הבלוג ותמצאו את הבא בתור, עוד מספר ימים...כי האמת היא שהאושר נמצא ממש בהישג ידיכם רק צריך לקטוף אותו. אז צרו קשר ותדעו.
בתקופה האחרונה אני נחשפת רבות לשאלה הזו ושומעת תשובות מסוגים שונים. אף אחד לא יכול לומר מהו אושר באופן אבסולוטי. בסופו של דבר זהו עניין יחסי. כל אחד והאושר שלו.
אחד יהיה מאושר כי יש לו המון כסף, אחר - אהבה, השלישי - הגשים את עצמו , הרביעי אישר את עצמו ונרגע, החמישי הוליד ילדים בלונדינים מתוקים, לפסיכולוגים יש תשובות משלהם, לפילוסופים גם שלא לדבר על אנשי הדת. אז הנה זו שלי. גם לי יש תשובה שהיא נכונה לי.
מה שעושה אותי מאושרת ואני בטוחה (כמו כולם) שזה יגרום אושר גם לאחרים, זה משהו אחר לגמרי ובמשפט בוטה אומר זאת ככה. כשאפסיק לחשוב על עצמי ואתחיל לראות את האחר שלידי וגם אתחבר אליו היטב...רוב הסיכויים שאהיה מאושרת. אראה אותו מאושר וזה יגרום לי אושר.
כן, זה החיבור, זו הרגשת השייכות, זו ההתבוננות באחר, בכוונותיו הטובות, בביצועיו, בקשיים שלו, ברגשות שלו, בהצלחות שלו, בלבטים, ברגישויות... ואם אני מתייחסת לכל אלה אצל האחר וגם משתתפת בחייו, יוצרת דו שיח, שיתוף פעולה, שיתוף רגשות, רוב הסיכויים שחיי יתמלאו במימדי חיים חדשים, ברעיונות, בהצעות, בשמחות, בהומור, באפשרויות, ורוב הסיכויים שאוכל להרגיש שייכת, מועילה ומאושרת גם.
ההוכחה שלי לתאוריה הזו היא אנחנו. החיים. אם נתבונן לעומק, זה ממילא מה שאנחנו עושים כל הזמן. אנחנו מתחברים זה לזה ללא הרף. עם בני משפחה, עם חברים, שכנים, עמיתים...אנחנו גם יולדים ומולידים אנשים חדשים להתחבר אליהם ולהשפיע על חייהם. אז איך זה שמצד אחד אנחנו מתאמצים להתחבר, מצד שני - אנחנו מחפשים בדידות? מסתתרים מאחורי המחשב, המסך, הוואטסטפ והפייסבוק? רבים או שותקים או מתעלמים?
כאן התשובה מורכבת. אם נתייחס לכל הדיגיטציה הזו כמכשירים שיוצרים חיבור, לא תהיה לנו בעיה. העניין הוא שהחיבור הזה הוא לא בדיוק החיבור העמוק שאנחנו זקוקים לו. הוא רק התחלה של חיבור. אופציה של חיבור. ממנו אפשר להמשיך הלאה לחיבור אנושי שיהיה טוב , או לא טוב.
באתר הכרויות יש אופציה להכיר בן זוג אך צריך לפגוש אותו באמת כדי להתחבר אליו ולגעת בו, או כדי לדחותו. וזו רק דוגמה אחת.
נעזוב את החיבור השטחי והנוח של הדיגיטציה ונחזור לחיבורים האנושיים.
נשארת השאלה - אם כך, מדוע איננו מתחברים יותר? מדוע אנחנו חסרי אימון זה לזה? מדוע אנחנו לא סומכים באמת? לא עושים פעולות כדי להכיר. מדוע אנחנו רבים, נעלבים, מתרחקים כשבעצם אנחנו רוצים להתחבר?
זה כמו הביצה והתרנגולת. בימים של מלחמה למשל, אנחנו מחוברים מאד...המרכז שמארח את הילדים וההורים מהצפון או מהדרום הוא הוכחה לכך. הקשרים הנפלאים שנוצרים בגלל ״כוח עליון״ , מוכיחים את חשיבות ההתחברות ביננו ואת העובדה שהיא אפשרית וחשובה .
אני חושבת שהתשובה מתחלקת לשניים. אנחנו נתחבר בקלות והיטב בשני מצבים.
מצב של כוח עליון או כשנרכוש מודעות פשוטה לצורך החיבור. אם קראתם את הפוסט הזה ובא לכם לנסות..נסו איזו התחברות פשוטה עם מישהו . תיזמו אותה, במודע. לא בכאילו ולא ״בלי כוונה״. בכוונה מלאה. ואז, תגידו לי איך זה מרגיש לכם.
ואם אינכם יודעים איך עושים את זה בקלות, כי שכחתם, כי אינכם מיומנים די, בואו לאחד הקורסים שלי, או שתעקבו אחרי הבלוג ותמצאו את הבא בתור, עוד מספר ימים...כי האמת היא שהאושר נמצא ממש בהישג ידיכם רק צריך לקטוף אותו. אז צרו קשר ותדעו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה