ח״ח

זה לא אותו הח״ח שאתם מכירים.

אפריל 2017 , כל העולם פסח. כמעט כולו. הייתי היום בסופרמרקט ולפי מה שרואים שם,
יש עגלות עמוסות, יש הכנות קדחתניות, יש לחץ מסויים, אנרגיה אחרת באויר לקראת שעת האפס שתתחיל מחרתיים, מיד אחרי הפקקים, כשבאמצע הבית יתייצב לו שולחן עטוף במפה לבנה וכל בית ישראל יחגוג את חג החירות כשברקע ריחות מטריפים של קניידאלך או חריימה.

אחרי שנתיישב חגיגיים סביב השולחן, בין מצה, חזרת וחרוסת, נדבר על ״חירות״ בכל השפות. בעברית, אנגלית, בסגנון חרדי, דתי, חילוני, אשכנזי, ספרדי, מבוגר, צעיר, מההגדה, מהבדיחות. חירות בכל הסגנונות וזוהי ה״ח״ הראשונה שבכותרת. חירות.

כל שנה אנחנו קוראים, מדברים ומאחלים חירות. 
חירות היא משהו שיש ״להשיג אותו״.
חלום? 
משאלה? 
האם אנחנו כולנו, עבדים שזקוקים לחירות באופן גורף, 
האם אנחנו משיגים אותה באמת, 
משיגים אותה בפעם אחת או בשלבים? בצעדים מדודים?

ואם כבר...מה כובל אתכם? ממה תרצו לצאת לחופשי? מהחובות? העבודה? התסכולים, הזוגיות, המצב הבטחוני הקשה, הדאגה למחר? 
תגידו, מהי ה״מצריים״ שלכם ומהי החירות האולטימטיבית.

את החופש והחירות אני בודקת מזמן בלי קשר לחג הפסח ומבינה שחירות בכלליות היא עניין זמני, נרכש ומדורג בזמן. למשל: 
המאבק נגד אפליית נשים ושעבודן החל עוד במאה ה 19 , המאבק זכה למנות של חירות שכל אחת קידמה את הבאה בתור. 
עד היום, כולל היום והמאבק על חירות האשה לא הסתיים. 
גם מאבקים פרטיים אין להם סוף. החירות מהחיפוש אחר כסף ושפע כלכלי גם היא יחסית, נרכשת וזמנית.
 שהרי אחרי שיש לי כסף, אני רוצה בית ליד הים, אוטו משוכלל יותר, מחשב? סמארטפון חדש כל שנה?
 החופש הרגשי גם הוא זמני. פעם אני רוצה חופש מזוגיות, פעם אחרת  - חופש מהבדידות שגזרתי עלי כשהשתחררתי מהזוגיות. 
נראה שאנחנו תמיד מחפשים משהו ומחפשים מתוך תודעה של ״זה לא מספיק לי״
ובייאוש מה אני שואלת: מתי נהייה חופשיים מהחיפוש הזה?

לטעמי ישנה רק חירות אחת שיכולה למלא אותנו ולהיות לנו לעזר בכל תחום שנבחר. זוהי  החירות להתחבר למי שאנחנו רוצים להיות וגם להתחבר לכל אדם אחר, בקלילות, בשלווה ובאופן שלם. 
צריך שנדע להתחבר. לקבל, לאהוב. את עצמינו וגם את האחרים שלנו. ולא סתם להתחבר אלא, להתחבר מתוך קלות, בידיעה שאנחנו יודעים להתחבר ללא כל עכבה או ״מצרים״ באמצע. 
מתוך בטחון עצמי, מתוך מודעות. והנה לנו שני ה״ח״ /ים ביחד. ממש כמו בכותרת.  חיבורים וחירות.

ואתם שואלים: 
איך חיבורים טובים ירגישו לנו ״חירות״?
כן, אני יודעת שאנחנו מתחברים כל הזמן עם מישהו, וכל פעם כשאנחנו מתחברים עם ״משהו״ אנחנו פוגשים את עצמינו. ובהזדמנויות אלה אנחנו פוגשים גם בחוסר הבטחון, בחשש מטעויות, בדחיה, בפיספוס, אנחנו חוששים לפגוע, להפגע, חוששים מניתוקים, מגרימת נזק, חוששים  שאין אנחנו עושים את זה נכון. החיים שלנו סובבים חששות.

תגידו לי - אלה החיים? לחיות בחשש מתמיד? זה ממש הכרחי? ואיך אפשר לחשוב על חירות כלשהי כשאנחנו לא בטוחים בעצמינו ואפופים בחששות מבפנים וחששות מבחוץ?

החירות שאני מדברת עליה היא זו שאומרת - אני חופשיה מחששות עם עצמי ובתוך היחסים שלי.
חופשיה מחשש, חירות מאכזבה, חירות מהרגשת כשלון, חירות מעצב, מפספוס, מיחסים שהתקלקלו וכו׳.

איך מגיעים לחירות כזו? 
מדברים פשוט. פשוט מדברים ומתחברים. 

במילים אחרות, נחמד לקרוא  שוב ושוב את ההגדה שמספרת על חירות ועל הכמיהה לחירות.
פחות נחמד לא להגיע להרגשת חירות משך כל השנים האלה. 
ולהשאר מתוסכלים וחסרי בטחון שנה אחרי שנה.

החירות הזו יכולה להיות הרבה יותר מסיפורו של חג הפסח. היא יכולה להפוך למעשית ונגישה לנו ביום יום שלנו.
את החירות הזו אפשר ללמוד, לתרגל, לחשוב ולדבר. 
לתרגל ולהתחבר לעצמינו,לקרובים לנו, להתחבר לנסיבות חיינו.
זה פחות מסובך מכפי שזה נשמע.

ועם הלמידה והתרגול נלמד להתרגל, לסמוך, לבטוח בעצמינו, בדרכינו, 
בשאלות שאנו שואלים ובניסיונות שאנו עורכים. 
נלמד לקבל כל תגובה, לבקש, נלמד לקבל הערה, ביקורת, מחמאה, 
בקשה ונתינה של האחר - באופן ענייני, קל, ולדעת להגיב נכון. 
נחיה ונתחבר בשלווה כי אנחנו יודעים איך לעשות זאת. 
וזאת הייתה ה״ח״ השניה: חיבורים.

אם תרצו לדעת איך עושים זאת - אני כאן לשירותכם. צרו קשר. אל תחכו לפסח הבא.
לא מספיק לספר על חירות. את החירות הזו אפשר לקחת.

בברכת חג שמח, 
בברכת ח״ח ובאהבה.