אהבה? מפחיד אותי...״אולי מחרכך״

תגידו לי,  גם לכם נראה לכם ששני הדברים הבאים סותרים זה את זה?

1 - אהבה מפחידה אותי. גם אותך? את מי עוד?   

2 - אני רוצה אהבה, רוצה לאהוב, רוצה להיות נאהבת, רוצה שמישהו יאהב אותי ואתם?

 איך זה הולך ביחד? איך אני יכולה גם להשתוקק לאהבה וגם לפחד ממנה ואם זה כך, איזה סיכוי יש לי להפסיק לפחד ממנה ולממש אותה סוף סוף? וסליחה שניה, בואו איתי צעד אחד אחורנית. מדוע אנחנו פוחדים מאהבה ודוחים אותה ל״מחרכך״?

האם אני פוחדת מכך שלא יאהבו אותי? שינצלו אותי? שישחקו איתי? אולי.

אלא ש...אם אני יודעת לאהוב, בטוחה ביכולות שלי לאהוב, אהיה שם באמת, הרי ארגיש אם זה אמיתי או לא...לא כך?

אז אולי הפחד הזה מאהבה נובע בעצם מכך שאינני סומכת על עצמי שאני באמת יודעת לאהוב?

כי כל עוד אינני יודעת לאהוב, חיבור עם  בני זוג יכול להיות מתכון גרוע לחיים. זוהי הסיבה ל״מחרכך״? ל״כשאהיה מוכנה״?

כן....יש בזה מהאמת.  אתם צודקים. 
אם אתה או את לא יודעים לאהוב - אתם תהרסו את זה. אל תתחילו אפילו, אלא אם כן... 

 תלמדו לאהוב. אחרי זה תרגישו בטחון עצמי, אחרי זה לא תאמרו יותר ״אני לא מוכנה לקשר״.

 כן, צריך ללמוד לאהוב. תתפלאו, לא נולדים עם זה ולא לומדים זאת בבי״ס יסודי, תיכון או אוניברסיטה. אנחנו לומדים לאהוב על בשרינו וללמוד זה אומר גם ניסוי, תהיה וטעיה. הצלחות, כשלונות, נפילה וקימה מחדש.בדיוק כמו שלומדים את מדעי הביולוגיה.
  
איזה סיכויים יש לקשר שאליו נכנסנו לפני שלמדנו לאהוב? אנחנו רואים זאת יום יום. הקשר יכול לקבל תפנית לכיוונים לא נכונים ומזיקים לכולם ויכול להיות קשר של רכושנות, של שטלתנות, קשר של חוסר אמון, כעסים, זלזול, מריבות בין הצדדים, אפילו שנאה ועד שהצדדים שבו מגיעים לפרידה או גרוע מכך אלימות של ממש.

 לכן הפחד מהזוגיות הוא לגיטימי. לכן, רבים מאיתנו פוחדים לחשוף רגשות. פוחדים מהשטלתנות, מהכעסים, מחוסר ההצלחה. אנחנו לא בוטחים באהבה שלנו, בודאי שלא באהבה של הצד השני ולא יודעים מראש לאן זה יוביל. ולמען האמת, כשאנחנו מסתכלים הצידה, אנחנו רואים סביב קשרים אומללים למדי שאינם מבשרים טובות. אז אנחנו מנסים ושואלים את עצמינו האם הקשר שלנו יוביל לטוב? יוביל לרע? למסוכן? במרבית המקרים אנחנו לא מתמסרים עד הסוף אלא ממחזרים תירוצים ומיתוסים שמשאירים לנו דרך מילוט כלשהי. 

 וכן, אני מבינה אתכם. זה קשה. זה קשה בעיקר כי אנחנו כל כך רוצים לאהוב באמת ושיאהבו אותנו..למה אי אפשר לקבל את זה ולהיות באהבה שהיא טובה, שלווה ובטוחה?

 ובכן: יש לי בשורה טובה עבורכם. אם תדעו לאהוב - שם תהיו. בדיוק במקום בו אתם רוצים להיות. באהבה אמיתית, שלמה, רכה, מתרפקת... 
אמרנו שצריך ללמוד לאהוב? ״איך״? אתם שואלים, ״היכן״? זוהי עבודה פנימית. כן זוהי עבודה. כמו בכל תחום בו תרצו להצליח. עבודה של התבוננות פנימה, התבוננות על המציאות, המחשבות, תרגול, של אהבה עצמית, של שפה שונה,  קבלה של האחר, סבלנות וסובלנות, תרגול של לתת ולקבל, הצבת גבולות אוהבת, של פרשנות שונה ותרגול של כל האלמנטים ביחד. באימון אישי עושים את זה בתהליך שהוא לא ארוך מדי ואפילו מהנה. ואת התהליך הזה חשוב לעבור לפני שמתחברים או בשלבים הראשונים של ההתחברות

• כדי שלא נבריח את האהבה הבאה מעלינו.
• כדי שתהיו בטוחים בעצמכם בבואכם לאהוב
• כדי שתדעו לבקש, לקבל ולתת אהבה בנוחות ומתוך בטחון. 

כי רק אהבה אמיתית מחזיקה קשר זוגי. אחרת - במוקדם או מאוחר נכנסים לסטטיסטיקה העצובה שמספרת על 70 אחוזים מהזוגות שהזוגיות שלהם כשלה (נאמר בעדינות) 
וזה אכן מפחיד ! מאד מפחיד.

אלימות קלה. יש כזה דבר? מתייחסת לאלימות שנקראת "אלימות וורבלית, או נפשית, או פסיכולוגית" תקראו לזה איך שתרצו. דבר אחד שיהיה ברור: אין כזה דבר שנקרא "אלימות קלה". יש אלימות או שאין ובמקומה יש יחסים שפויים, כבוד הדדי וחיבה. וכן, היא קיימת בהרבה משפחות "נורמטיביות" והחברה שלנו כמעט ולא מתייחסת אליה…כשבעל צורח על אשתו ש"את מטומטמת" כולם יסכימו שזה פחות נורא ממקרה אותו הבעל שערף את ראש אשתו ושוכחים שה "את מטומטמת" הזה יכול להביא גם לאלימות פיזית, רצח , עריפת ראשים. אז איך זה נראה? כשזה קללות, צרחות ואיומים, כשהשכנים שומעים זה ברור לכולם. פחות ברור כשיש שקט. כשבן זוג שותק ומסרב לדבר או לענות לזוגתו ( וההפך) גם זוהי אלימות. כשאחד מהשניים מתנה ארוחות, ביקור אצל ההורים, סקס בהתנהגות השני - זו שוב,אלימות. כשאחד מהשניים נותן לאחר "לשלם מחיר" על משהו שלא נראה לו - גם זו אלימות. כשאחד מהשניים משתמש בילדים כדי ללחוץ על בן זוגו -גם. . כשהמקרה הוא אלימות פיזית ויש סימנים, הקורבן יתקשה לתרץ את התנהגותו של האלים. אך כשהמקרה הוא אלימות וורבלית - זה נורא קל…"סה"כ זה בסדר…היא כזו שתלטנית…אבל, יש  גם רגעים טובים…לא נורא אם לא אעשה כך או אחרת…זה בסדר אם אתחשב בו…כו, היא לא טובה אלי אבל היא אוהבת אותי…(לא מאמינה בזה. כשמזלזלים או מכסחים זו שליטה. לא אהבה)...העיקר לא לפגוע במשפחה… אז זהו שהמשפחה פגועה בכל מקרה.  אי אפשר להסתיר אלימות מהילדים. אלו שחושבים שהילדים לא רואים או לא שמים לב…חיים בסרט! הם רואים, מבינים ונדפקים. הם רואים את תגי המחיר, את הזלזול, את השטלתנות ובדרך כלל שותקים. מסתגרים בחדר, בתוך עצמם. בוכים. לפעמים מרגישים שרוצים למות...הנזק שנוצר אצלהם יצוץ מתי שהוא בחיים הזוגיים שלהם, מול הצאצאים, מול המין השני, ביחסי העבודה שלהם, בפארק מול אדם שמבקש קצת שקט… ומי יודע היכן עוד…ואלימות היא כמו וירוס רע…היא יכולה לשכון בתוכינו שנים רבות בלי לתת סימנים, כמו אצל נשא בריא ואז, יום אחד, ללא הודעה מראש - היא מתפרצת ותוקפת ואנחנו לא מבינים איך מתוך משפחה "נורמטיבית" לגמרי יוצא ילד לפארק כשבכיסו סכין ופתאום הוא דוקר מישהו… (וזה לא קורה רק אצל אחרים). האם יש חיסון לאלימות הזו? נדמה לי שיש. מודעות קודם כל…לא לטאטא מתחת לשטיח. להגיב. זה לא עניין של מה בכך וזה כן נורא. אלימות ורבלית והתנהגותית מאפסת את בני האדם (מלשון - להפוך אותך לאפס), ואדם שהוא אפס…אין לו מה להפסיד ובקלות יכול להפוך למסוכן. איך אמר אבא שלי פעם? "צריך לתת שם לילד"…אם מישהו כאן מזהה משהו מדפוסי ההתנהגות האלה אצלו, בסביבתו, שיקום ויעשה משהו . שיציל את עצמו ואת משפחתו…מיד! אם צריך, שיברח משם. הבשורה הטובה היא שאנשים כן מצליחים להשתנות ולהפוך לשפויים…עם שיתוף פעולה מתאים כמובן. ראיתי זאת במו עיני… זהו. לא לזלזל בשום סוג של אלימות. גם לא בקצת… תזכרו - אלימות בין בני זוג = אלימות על הילדים. קללות וצרחות = אגרוף בפרצוף. איומים = סכין בבטן. זלזול ושתלטנות יתר = אונס ואפילו מוות...והכי נורא זה שאף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח או איך זה יגמר...

איך עושים אהבה בוואטסאפ , איך?

או

מה עדיף, אהבה בגשם או אהבה בוואטסטפ?

הפוסט הזה מדבר על דיבורים ואהבה.
דיבורים שיוצרים רגש, ריגוש, תשוקה, שמגדילים את הריגוש שיוצרים גם אהבה.

לפני הכל, בואו נסכים על שני דברים.
1 -  שאנחנו אנשים של אהבה, (מי שלא רוצה אהבה, שיקום)
2 - שאנחנו אנשים של דיבורים. (כן, גם אתה שכולם אומרים עליך שאתה שתקן...אנחנו יודעים שאתה מדבר עם עצמך כל הזמן. בתוך הראש. במילים. קוראים לזה לדבר מחשבות)

והייתי מוסיפה הסכם שלישי ביננו - הסכם בחצי פה...כזה שלא מודים בו בקול רם,
3 - אנחנו מעדיפים להמנע מדיבורים של אהבה (כי זה מביך, חושפני, אולי יצחקו עלי, אולי ידחו אותי, זה מטופש וכו׳)

ועכשיו אפשר להתחיל.

בארץ שלנו, ברור שהוואטסאפ מנצח את הגשם.
כי מצד אחד, אנחנו משופעים בטלפונים סלולריים חכמים ובאפליקציות שיודעות לעשות הכל,
ומצד שני...כמה גשם יש לנו כבר? ומי זוכר  את המושג אהבה בגשם? מי בכלל זוכר שנשיקה בגשם מלבה בעירה ריגשית ושריפה גופנית?  עבר רק שבוע מאז התחננו לגשם שיכבה את המדינה הנשרפת שלנו.
הגשם שלנו, השנה, שינה זהות. מנציג של קופידון הפך לנציג של לוחמי האש. לסופרטאנקר מהטבע.

חוזרים לוואטסטפ. לעיתים, אין ברירה. אנחנו רחוקים, ז״א גם אם יש לנו רכב, לא תמיד בא לנו להכנס לפקקים כדי להביט בעיניים שלו, או להסניף את ריח השמפו שלה. אז כן, וואטסטפ:
הוא- כן בטח.                        
  היא - יופי, ילד טוב :)                        
הוא - אני ילד? אז תני לי את הציצי                        
 היא - אין חלב היום. נגמר לי                        
הוא - לא חשוב אני בדיאטה                        
 היא - אז בשביל מה ציצי?                        
הוא - בשביל הכיף התשוקה הזכרון  והעונג הצרוף                        
היא - טוב, אז הערב, אם תתנהג יפה..תקבל סיבוב :)                        
 הוא - תודההה נשמההההה  

בואו נודה: להתכתב אינטימי בוואטסאפ זה נגיש, זמין, מדליק. מכבה את הביישנות, מציף את האומץ מעל פני השטח, מסיר כבלים של לשון, מצית את היצירתיות, יצר הכתיבה ובעיקר בעיקר - משתף, מעורר ושוטף את הדימיון דרך המילים. המילים יוצרות תמונה, יוצרות רגש אפילו רגש עז ולא אגזים אם אומר שלעיתים הרגש שנוצר ע״י הדימיון שהתפתח בגלל המילים - יכול להניע לפעולה פיזית ואנחנו עשויים למצוא את עצמינו שוכחים את הפקקים ודוהרים ברכב לקראת זו שהבטיחה לו ״לקבל סיבוב״...

אז אנחנו בסדר ? יספיק הוואטסאפ? אנחנו מאושרים עכשיו?
השאלה הנשאלת היא , אחרי כמה וואטסטפים כאלה, נשים לב שאנחנו נושמים בהתרגשות בעודינו מסתכלים על טלפון נייד ושאין שום בחורה איתנו.
מתי נבין שלהתרגש למקרא הציצים הכתובים שלה זה כלום לעומת אלה האמיתיים שאפשר לגעת בהם מתחת למעיל בחורף, כשהגשם מטפטף על המטריה שלנו והרגליים שלנו נכנסות בטעות לשלוליות (בגלל שהעיריה לא דואגת לניקוז המים)?

יהיה מי שיגיד שקל יותר לדבר אינטימי בוואטסאפ מאשר פנים אל מול פנים.
וזה נכון. פחות מחייב, החשיפה היא רק מילולית, אם תהיה דחיה, גם היא, פחות קשה לעיכול מדחיה במציאות,

אז תרשו לי להזכיר לכם שמי שכותבת לכם על הציצים שלה בוואטסאפ, רוב הסיכויים שהיא גם תסכים להרגיש את ידיך עליהם, במציאות. בעצם, יותר מחצי דרך נעשתה כבר ע״י שניכם. עכשיו נשאר רק ״לא לקלקל״.

שנסכם?
זה נפלא להתחיל את ה״עבודה״ בוואטסאפ ולסיים אותה מתחת לגשם, למטריה, לסככה או לשמיכה. כשכל החושים שלך ערניים ועובדים.
 חוש הראיה שרואה אותה מדברת אליך,
השמיעה ששומעת את אנחות האושר המאופקות שלה,
חוש המישוש שמרגיש את רטט עורה החלק,
חוש הריח שמריח ומתענג על ריח נשימתה
והטעם שטועם את הגשם שהרטיב את שפתיה :)

מי שחושב שהגזמתי ואני רומנטית מדי, רוב הסיכויים, שהיה רוצה מאד בתרחיש הזה אך חושש אפילו להעלות אותו על דל שפתיו. או קודם לכן, חושש אפילו לחשוב על חוויה אמיתית של אהבה ומסתפק בדימיון ובאשליה רגשית שנובעת מעיוות של החושים ומברקים של פריקה חשמלית תוך מוחית.

הטיפ שלי להיום הוא כזה:  הוואטסאפ - סבבה. הוא בונה אירוטיקה וירטואלית - דימיונית, עוזר לנו להתחבר מחדש לרגשות אבל, הוא לא מחליף את המציאות ובוודאי שאינו מחליף אהבה מציאותית, אהבה קרובה, פיזית בה מעורבים כל החושים שלנו כולל זה השישי.

פוחדים מאהבה? תפחדו. אבל תאהבו. הטריק הוא שככל שאוהבים יותר, פוחדים פחות.

זכרו: ככל שאוהבים יותר, פוחדים פחות.

ואם עדיין קשה לכם להתחבר, פוחדים שלא תצליחו, בוא להתאמן איתי על האהבה, הפחדים שלכם ואיך עושים את זה.

יש מה לעשות, גם אתה, או את, יכולים לאהוב ולהיות נאהבים באמת, כפי שתמיד חלמתם להיות.
לאימון אישי פרטי או זוגי יש להתקשר ל 052-6411671
אשמח לשוחח איתכם עליכם.

נ.ב. ולמה גשם? כי גשם ואהבה - שניהם, איתני הטבע, מזכירים זה את זה. ההסבר כאן